קשורים במשחק ובזיכרון: הקרב ההיסטורי בין צרפת למרוקו

המשחק בין נבחרות צרפת ומרוקו לא מסתכם בכדורגל; הוא קו זמן של היסטוריה פוליטית, הגירה וזיכרון קולוניאלי שמצטלב על הדשא. מאז המפגש החדש במונדיאל 2022, שבו צרפת עלתה על מרוקו, המשחקים הללו הפכו לפולחן של זהות ולא רק תחרות ספורטיבית.

מאחורי כל דריבל ויעד ניצבת דינמיקה של דיאלוג משובש: שחקנים ממוצא צפון-אפריקאי שמשחקים בצרפת ומחויבותם המקצועית מול הכורח ההיסטורי לבחור זהות. התקשורת והפוליטיקה מנצלים כל ניצחון או הפסד כדי להדק נרטיבים — גאווה, הכחשה, או דרישה לשוויון.

המציאות על המגרש משקפת אי שוויון שורשי: מדיניות הגירה, אפליה בתוך חברות המטרה וגישות רשמיות לזיכרון הקולוניאלי. אם לא נטפל בשורשים החברתיים והפוליטיים, הרי שהכדורגל יהפוך לסחורה רגשית שמנציחה את הבעיות במקום לפתורן.

עמדתי ברורה: כדורגל יכול לשמש כפלטפורמה מדיום לריפוי, אבל רק אם יש מנהיגות אחראית. הפדרציות, התקשרות והקבוצות חייבות להגן על שחקנים, להעניש הסתה, ולקדם יוזמות חינוך בין-תרבותיות; אחרת המפגשים הבאים יהיו טעונים יותר, ולא פחות. הנחיית הגורו — להפוך מטען למפגש: לא למחול, אלא להזדמנות לשיח אמיתי ולעמידה אחראית של המועדונים והרשויות.