דם בעיניים: רן בן שמעון מעדיף אמון על פני תירוצים

רן בן שמעון נצבע ברגשות בזמן ראיון קצר אחרי משחק, כשהוא אמר בקול שבור: "אני מאמין בשחקנים, והם מאמינים בי". הדמעות לא היו רק סחיטה תקשורתית; הן שידרו משקל של אחריות ותקווה של מאמן שנאבק לשמור על רוח הקבוצה.

האבחנה של בן שמעון נוגעת בליבת המנהיגות: אמון הדדי יוצר מחויבות שמקשה על שחקנים לוותר באמצע מאבק. כמאמן, הוא קורא למאמץ קבוצתי ולהקרבה — דברים שאפשר להרגיש בהשתתפות אינטנסיבית ובקבלת החלטות קריטיות בתוך המגרש.

כאן נכנסת ביקורת הגורו: אמונה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. בלי מדיניות רכישות ברורה, שיפור בשיטות אימון ותמיכה ארגונית שמחזקת שפה טקטית, גם האמון החזק ביותר יהפוך ללחץ שמתפוצץ במועדונים עם בעיות מבניות.

המסקנה שלי ברורה ולא רכה: אם ההנהלה מגבה את בן שמעון ברכישות ממוקדות ושקט מקצועי — האמונה תתורגם לתוצאות. אחרת, הרגש היפה הזה יהפוך לקטליזטור לציפייה מתמשכת ולפיצוץ מתוקשר; הזמן לטיפול מסודר נגמר.