בחירה גורלית: כהן צריך להמר על בן שימול — ולא לחרוג ממוזי כמגן תוקף

אלמוג כהן ניצב מול שאלה פשוטה וחריפה לקראת המשחק הקרוב: האם למקם את מוזי כמגן קלאסי או להעמיד אותו בתפקיד מתקדם, והאם לתת לבן שימול רשות בקישור המרכזי. ההחלטה לא רק משנה הרכב, היא מגדירה את זהות הקבוצה בחצי המגרש של היריבה.

מוזי במצפון ההגנה נותן יציבות בצד ויכולת נוכחות פיזית שנחוצה במשחקים צמודים, אך מחייב את הקבוצה לוותר על חלק מהדינמיות התקפית. לעומתו, בן שימול בקישור מוסיף יצירתיות ויכולת לבנות משחק, אבל דורש כיסוי אחורי ברור כי הנטייה שלו היא לנוע קדימה.

הפתרון הטכני הגיוני: מערך 4-3-3 שבו בן שימול מקבל תפקיד חופשי חצי-מתקדם והקישור האחורי נשען על שומר שטח ברור; מוזי ישמש כמגן-תוקף בתרחישים שבהם ההתקפה חייבת רוחב, ואחרת יוגבל תפקידו כדי לשמור על סולידיות. זהו איזון עדין בין סיכון לתגמול — ואי־החלטה תכפה על הקבוצה לשלם במחצית השנייה.

אני טוען: אלמוג כהן חייב להפסיק להתנסות מתוך רוע לב ותחת לחץ מדיה — לתת לבן שימול תפקיד פתיחה מוגדר ולשמור על מוזי כמגן תוקף מופעל במצבים ספציפיים או מחליף להשגת דינמיקה. זו הבחירה שממנפת את הכוחות של הפועל תל אביב מבלי לפרק את ההגנה.