הבעיה אינה בגובה — הבעיה במערכת: למה הכדורגל הישראלי נכשל

השאלה הוויכוחית בכותרת היא פרובוקציה רלוונטית, אבל התשובה ברורה: הבעיה מבנית; לא גובה הגברים. נבחרת ישראל וקבוצות הליגה מפעילות סימפטום כושל של בעיות מתמשכות — כישלונות במוקדמות, יציאה חלשה במפעלים האירופים ותוצר כישרוני שאינו מספיק עמיד.

השורש הוא בפיתוח יסודי: מחלקות נוער לא מאורגנות, הכשרות מאמנים שלא מתעדכנות וחוסר סיסטמה לאיתור וטיפוח כישרונות קטינים. מועדונים מעדיפים פתרונות מהירים — רכישת זרים ושחקני מבוגרים — במקום להשקיע בתשתית ארוכת טווח שמייצרת שחקנים בוגרים ומתאימים למערכות מקצועיות.

גם הממשק המנהלי קורא תיגר: פדרציה שלא אוכפת סטנדרטים, בעלויות מועדונים לא מאוזנות ומודלים עסקיים קצרי-טווח שמונעים השקעה מאורגנת בבריאות, כושר ותשתיות. היעדר מדדי ביצוע מקצועיים (אנליטיקה, סקאוטינג לאומי, תוכניות אימון תקניות) הופך כל שינוי לקטוע וחסר המשכיות.

הפתרון ברור אך לא קל: רפורמה מערכתית הכוללת חובת רישיונות מאמנים, מרכזים אזוריים לפיתוח, הגבלת הזרות לטובת דקות משחק לנוער ותמריצים כלכליים למועדונים שמשקיעים בבוגרים מהבית. אם ניישם מדיניות כזו באופן רציני וממומן, בתוך 5–10 שנים נראה שיפור ממשי — אחרת נחזור לאותו ויניל שבור. הגורו מזהיר: זה יצריך סבלנות, סמכויות וכסף, לא דיסקים של דיבורים.