כשהאירים משקיעים — הישראלים יצטרכו להסביר למה הם נכשלים

הכותרת של ספורט1 לא לקחה סיכון — אירלנד באמת עלולה לקבוע תקדים ולהתחרות בישראל בזירה הספורטיבית, והשאלה היא לא רק יכולת אלא רצון פוליטי ותמיד. זה אינו עניין של משחק אחד או טורניר; מדובר במגמה ארוכת טווח שמתחילה בתשתיות, בביגוד של כישרון ובהחלטות מנהלתיות.

אירלנד פועלת לפי נוסחה פשוטה וברורה: השקעה ממוקדת בנוער, קליטת כישרונות מן התפוצות ותמיכה במועדונים קטנים כבסיס לרשת. כשהמשאבים מנוהלים מקצועית יש תהליך שקוטף פירות תוך שנים בודדות — לא קסם, אלא תכנון והשקעה. זה היתרון שיכול להפוך להשראה או לאיום, תלוי מי מסתכל.

ישראל, לעומת זאת, סובלת ממחסור בקוהרנטיות בין משרד הספורט, איגודי המשחקים והמועדונים; כסף יש לפעמים, אבל הוא מפוזר ולא אסטרטגי. מערכת ההכשרה המקומית סובלת מדליפות כישרון, קשיים בניצול משאבים והטיות פוליטיות שמבליטות הישגים רגעיים על חשבון בניין ארוך טווח. אם לא ישתנו קווים מנחים אלה — דווקא מדינה קטנה אבל מאורגנת כמו אירלנד תוכל לנצח את המירוץ.

הגורו אומר את זה ברור: אם ישראל לא תעבור עכשיו למדיניות של יצירת בסיסים יציבים, תוך חיזוק אקדמיות, מיסוי תמריצים למועדונים והגנה על שחקנים צעירים — היא תאבד שטח בתוך עשור. המלצתי ברורה: תוכנית לאומית שתחבר בין משרד, אגודות, מועדונים ומשקיעים פרטיים — ומהר. זה לא רעיון רומנטי; זו דרישה הישרדותית לספורט הלאומי.