הגורו חושף: למי באמת נכנס הכסף מאחורי מונדיאל 2026?

הכותרת הצעקנית — "עוד שחיתות בחסות פיפ"א" — לא נולדה במקרה. מונדיאל 2026, שמתקיים בארצות הברית, קנדה ומקסיקו, הוא לא רק טורניר כדורגל אלא מערכת כספים ענקית שבה פיפ"א, מדינות אחראיות ותאגידים משתלבות זה בתחתית של זה. הציבור שואל: מי משלם בסוף ובאיזו מידה השימוש בכסף שקוף או פוליטי.

המימון מורכב ומרובה שכבות. פיפ"א מרכזת הכנסות מנכסי הספורט — מכירת זכויות שידור, חסויות וסחורות — אך חלק עצום מהעלויות התשתיתיות נשען על מימון ציבורי של ערים, מדינות וממשלות מקומיות. במקביל תאגידים גלובליים ורשתות שידור אמריקאיות משקיעות סכומי עתק כדי לרכוש חשיפה, והכסף הפרטי והציבורי משתלבים בצורה שלא תמיד מתועדת לציבור.

כאן נכנס הבשר השחום של הדיון: תערובת של תקציבים ציבוריים וחוזים מסחריים יוצרת פתח ללחצים פוליטיים, אינטרסים חורצים ולחסימת שקיפות. מנגנוני הביקורת של פיפ"א והגורמים המארחים מתמודדים עם דרישה ציבורית הגוברת לחשוף חוזים, תנאי חסויות וסכומי סובסידיות — אך הדוחות הפתוחים לעתים מינימליים והנגזרת היא אמון ציבורי פגוע.

מבחינתי, הגורו, הפתרון ברור: דרוש ביקורת חיצונית, דין וחשבון שקוף ותנאי למימון ציבורי שיכללו שקיפות מלאה של חוזים והתחייבויות. אם ממשלות ונותני חסות לא ידרשו רפורמות מבניות עכשיו, הטורניר יישאר מקור לעימותים פוליטיים ולחשדות — ועדיין יהיו פה שחקנים שירוויחו על חשבון הציבור. המלצתי: לחצים ציבוריים וחוקיים יחייבו חשבונות פתוחים לפני כל השקעה גדולה.