הגורו: האם פיפ״א תתן למונדיאל להתרחב ל‑64 — והאם כדאי בכלל?

הלחץ על פיפ״א לדיון בהרחבה של מונדיאל 2030 ל‑64 נבחרות מתעצם ומגיע ממקורות פוליטיים, כלכליים ותחרותיים כאחד. קונפדרציות קטנות דורשות ייצוג רחב יותר, מדינות מארחות רוצות תמריצים וכל מקומם העסקי רואה בזה הזדמנות להכנסות נוספות. בפועל המהלך כבר נמצא על השולחן, אך עדיין לא הוחלט דבר רשמי.

מבחינה מקצועית, הרחבה כזו תפתח דלתות לנבחרות מוחלשות ותגדיל את החשיפה של כדורגל עולמי, אך עלולה לפגוע ברמות התחרות ולהעמיס על לוח משחקים עמוס. לוגיסטיקה של אצטדיונים, תאריכי מועדונים ושידורים הופכת למורכבת יותר ככל שמספר הנבחרות עולה. ההחלטה צריכה לשקלל בין ערך חברתי וכלכלי לבין איכות המוצר עצמו.

המאבק הפוליטי סביב ההחלטה חזק לא פחות מהנימוקים המקצועיים: קונפדרציות אזוריות, מדינות מארחות ושחקנים בתעשייה נלחמים על הנראות שלהם בתוך פיפ״א. יש כאן משחק כוחות שבו החלטה מהירה עלולה לשמש ככלי אינטרסים ולא כחיזוק לטורניר. בנוסף, יש סיכון שהרחבה ללא רה‑ארגון של מוקדמות וליגות לא תספק פתרון בר־קיימא.

המסקנה שלי ברורה — הרחבה ל‑64 נבחרות אולי נראית אביבית פוליטית ופופולארית בטווח הקצר, אבל היא מסוכנת אם תיושם בבריצה ל‑2030. אני ממליץ לפיפ״א לדחות החלטה חפוזה, לאמץ מודל הדרגתי ולהשקיע ברפורמה של לוח המוקדמות וליגות אזוריות לפני כל הרחבה. אם כן, תחילת התהליך המתוכנן ל‑2034 היא פרקטיקה פחות מסוכנת ומקצועית יותר.