הספקולציה ששכחה מציאות: השבת היא תירוץ — המציאות הכדורגלית של ישראל דורשת רפורמה

הצהרת שחקן העבר ש"ישראל לא במונדיאל כי אנחנו משחקים בשבת, לא בגלל יכולת" הציתה ויכוח תקשורתי, אבל השורה התחתונה נשארת עמומה ונטולת הוכחות. כאנליסט אני מכיר את הכאב והגאווה הלאומית, אבל אמירות גורפות מחליפות דיון מקצועי בדיון אידאולוגי. טיעון השבת נוח לציטוט ועובד ככותרת, אך אינו מסביר סצינה רחבה יותר של כישלון סיסטמי.

כשפורקים את הבעיה לגורמים, מתגלים פערים של עשורים: תשתיות חינוך לכדורגל, מסלולי הנעה למקצוענים, מערכי סקאוטינג, והכשרה מקצועית למאמנים ולמנהלים. ליגת העל ממשיכה לייצר כישרון לא עקבי, והמועדונים תופסים תפקודי הטמעה בלבד במקום להיות מפעלים מקצועיים. עד שלא נשקיע במערכת מכללה-מועדון-נבחרת בצורה רציפה, לא נתקדם.

אין ספק שהשבת יוצרת קשיים תפעוליים — תזמון משחקים, נוכחות קהל, ושילובי שחקנים דתיים-חילוניים — אבל זה בעיית ניהול, לא חוסר כשרון. מדינות אחרות מתמודדות עם אילוצים תרבותיים ודתיים באמצעות מדיניות, פיצוי ולוח זמנים גמיש, והן לא מטילות את כל אשמת הכישלון על סעיף אחד. לפיכך, האשמה המוחלטת באמונה או במסורת היא יותר פוליטיקה מאשר ניתוח כדורגלי.

המסקנה שלי ברורה וכואבת: לשנות את התשתית ולא לחפש אשמים נוחים. התאחדות הכדורגל, המועדונים ומממנים חייבים תכנית חומש להתמקצעות, השקעה בבסיס הנוער, שיפור הכשרת המאמן וטיפול בסגלים מקצועיים — ואז גם בעיות לוח הזמנים ייפתרו. אם נבחר בדרך זו בתוך ארבע שנים יש סיכוי לראות נבחרת תחרותית יותר; אם נמשיך להאשים את השבת — נחזור לאותה נקודה בדיוק.