הגורו: כשפצועי המלחמה הופכים לשחקני חיזוק — נבחרת ישראל על סף משבר מוסרי וספורטיבי

הנבחרת הלאומית עלתה לשדה עם שורה של שחקנים שנפגעו במלחמה, מהלך שנראה בתחילה כסימן סולידריות לאומה אך מעלה סימני שאלה מקצועיים מיידיים. ההחלטה לשלב אותם כ"שחקני חיזוק" הוצגה כמחווה, אך על המגרש היא התגלתה כהימור ספורטיבי של הקבוצה והמאמן. התוצאה הייתה תערובת של רגעי רגש ופערים טקטיים שלא ניתן להתעלם מהם.

מהבחינה המקצועית, הכנסת שחקנים פצועים לשורות הקבוצה פגעה בעומק הסגל ובגמישות הטקטית של המאמן. תקציב הכוננות והרוטציה נפגע, והנבחרת מצאה את עצמה חשופה ברגעים ההכרעה של המשחק. איסוף נתונים רפואיים והחלטות מקצועיות ברורות נעדרו ברוב המקרים, וזה ניכר בביצועים.

המהלך עורר תגובות ציבוריות נוקבות: חלק ראו בסמל-לאומי של המשמעות, אחרים ביקרו ניצול רגשי. על התאחדות הכדורגל וההנהלה הלאומית להחליט אם הרצון להרים נפשית את הציבור מצדיק סיכון בריאותי וספורטיבי. ההבחנה בין סולידריות אמיתית לבין שימוש תקשורתי חייבת להיות ברורה ומתוזמנת.

כהגורו, אני מצביע על הקו האדום: לא ניתן להמשיך במדיניות של שילוב רטורי בלי פרוטוקול רפואי ומקצועי מחמיר. המלצתי המעשית — להגדיר תפקידים מוגבלים וברורים לשחקנים אלה, לאשר כל השתתפות ברובד רפואי ולטווח קצר משימות סמליות במקום עוגן טקטי. אם יתקיימו צעדים אלה, הנבחרת תוכל להפיק ערך רוחני מבלי לשלם מחיר ספורטיבי כבד.