אוראל דגני: צעקות שעושות נזק — לא עונש, בעיה מקצועית

אוראל דגני אמר בראיון כי הוא מתעורר מסיוטים אחרי שהמאמן צועק עליו, טענה שמשקפת פגיעה ברגשות ובבטחון המקצועי של שחקן ותיק. הציטוט הגיע מכתבה ב-Sport5 והצית דיון על סגנון הנהגתו של המאמן בתוך חדר ההלבשה.

מה שדגני מתאר אינו אירוע יחיד אלא סימפטום למתח מבני: שחקנים שמתקשים להפריד בין גבול־ביקורת לפרסום מתמשך של ביקורת קולנית. במגרש, השפעה כזו יכולה להפחית יכולת קבלת החלטות, לסכן ריכוז ולהוריד את האפקטיביות של קווי הגנה ועליה.

אחריות המאמנים ברורה — יש לעודד דרישות מקצועיות, לא להטריד רגשית. צעקות יכולות להניע לכמה דקות, אבל לאורך זמן הן משחיתות אמון ומעניקות יתרון לבעיות משמעת נסתרות; פתרון ארגוני וטיפול ביחסי אנוש חייבים להיות חלק ממארג הניהול הטקטי.

המסקנה שלי כגורו ברורה: יש להפסיק שיטות ניהול שמדירות שחקנים וליישם הנהלים שיחזירו כבוד וביטחון. המלצתי מיידית לקבוצה — לקיים שיחה מתווכת בין ההנהלה, המאמן והשחקן, לקבוע קוד תקשורת ברור ולמדוד יעדי ביצועים במקום להסתמך על צעקות; אחרת המתחים יחמירו ותהיה סחיטה של תוצאות על חשבון היחסים האנושיים.