הגורו חושף: לא גובה השחקנים — גובה הכשלון של הכדורגל הישראלי

השיח הציבורי על כישלון הכדורגל הישראלי נוטה להסתפק בהסברים קלושים — חוסר 'גובה' פיזי או מזל רע במשחקים קריטיים. המציאות חדה יותר: זהו כשל מערכתי, שבו חינוך, אימון ותכנון ארוך טווח נדחקו למרקע. כשמסתכלים מעבר לדרמות על המגרש, רואים פערי השקעה ותרבות עבודה שבונים תוצאה צפויה.

הפחד מהשקעה באקדמיות וניהול מקצועי של הכשרון יצר מעגל שבו שחקנים איכותיים מבשילים מאוחר או נשטפים החוצה. אין מספיק מאמני נוער מקצועיים, אין רצף טקטי בין מקומות הלימוד לקבוצות הבוגרות, ואין שוק העברה שמייצר תמריץ לפיתוח. המדינות הקטנות שהצליחו הבינו שאם רוצים שחקנים — משלמים להם להיתמך מסגרת, לא רק לקצץ תקציבים.

הליגה המקומית סוחבת תרבות של ניצחון קצר-טווח: מועדונים שמחליפים מאמנים כמו חולצות, השקעה במגרשים על פני פיתוח אנושי, והפעלת אינטרסים שאינם קשורים בכדורגל מקצועי. גם כוכבים כמו ערן זהבי לא מצליחים לשנות את המגמה העצמאית של מערכת הולכת ונחלשת. גובה השחקנים אינו הבעיה; גובה הפערים והכישורים במערכת הוא זה שקובע תוצאה.

הגורו לא נותן תקוות שווא: השינוי צריך להיות מבפנים — תכנית לאומית לפיתוח מאמנים, מרכזי הכשרה מחוזיים, רגולציה כלכלית למועדונים ושינוי פרסונלי בניהול המועדונים. אם לא נאמץ רפורמה כזאת בתוך חמש עד עשר שנים, נמשיך לראות סבבים של תקוות ושברון לב. להשקעה ארוכת טווח יש מחיר — אבל היא תניב סוף סוף תוצאות אמיתיות.