הגורו חושף: הגרעון הישראלי בכדורגל — לא גובה השחקנים, גובה המערכת

הטיעון שחוסר ההצלחה של ישראל בכדורגל נובע מ"חוסר גובה" נשמע נוח וקליט, אבל שטחי. הבעיה העמוקה של הכדורגל הישראלי אינה מדד ביומטרי של שחקנים אלא מבנה תומכי כישרון שנקרע לאורך העשור האחרון. כדי להבין את הכשל צריך להסתכל על מה שמוסתר מאחורי המספרים.

המצוקה מתחילה בבסיס: מחסור במאמני יסוד איכותיים, רשת אקדמיות לא אחידה ותקציבים שמפלחים את המשאבים בין מועדונים קטנים ללא תוכנית ארוכת טווח. היעדר מערך סקאוטינג מקצועי וחיבור בין מועדונים לנבחרות הנוער מייצר דלף כישרונות שלא נוצל. התוצאה היא שחקנים עם יכולת טבעית שלא עוברים את הקפיצה הטקטית והפיזית הנדרשת ברמה הבינלאומית.

מבחינת הליגה, תעדוף הישגים מיידיים על פני פיתוח ארוך טווח, יבוא שחקנים זרים ושכר מפולג מחלישים את המערכת. קלייני הניהול והחוסר בעידוד שיטות אימון מודרניות גורמים לסטגנציה טקטית; הקבוצות לא מייצרות זהות משחק ברורה שניתן לבסס עליה נבחרת תחרותית. הקשר בין מועדונים לנבחרת נשאר שבור, והסגל של הנבחרת סובל מתחלופה חסרת יציבות.

לכן ההמלצה שלי חד־משמעית: לא גובה הגברים הוא הבעיה — גובה הגירעון המוסדי. דור חדש של אימונים, רפורמה בתשתיות נוער, תקנים מאוחדים לאקדמיות וחובת הכשרות מאמנים ישיבה בשולחן אחד של התאחדות, מועדונים ומימון ציבורי פרטי — אלו הצעדים שמבטיחים שינוי. אם לא ננקוט בהם עכשיו, בעוד עשור נחזה באותם סימפטומים תחת דורות חדשים של שחקנים טובים אך לא מנצחים.