הגורו: זה לא הגובה — זה המערכת שמשתיקה את הכדורגל הישראלי
השיח הציבורי שמנסה להסביר את הכשלון הישראלי בכדורגל דרך מדדי גוף — גובה, מסות או פרופיל פיזי — הוא נוח אך מטעה. השורה התחתונה ברורה ונוקבת: הבעיה איננה ביולוגית אלא מוסדית. כשמדד היומרה מחליף מדיניות פיתוח, התוצאה ברורה מראש.
כשלי הפיתוח מתחילים בגיל הצעיר: אקדמיות לא מקצועיות, מורים ללא הכשרה עדכנית, וסקאוטינג שמסתמך על אינטואיציה במקום נתונים. הליגה המקומית מפוצלת בחלוקת המשאבים, עם מועדונים שמעדיפים מכירות קצרות טווח על פני העמקת השקעה בנוער. תשתיות, חדרי כושר וספורט מדעי עדיין נחשבים לפריבילגיה לא לכל המועדונים.
מנגנוני הניהול והרגולציה מפצלים את האחריות: הפדרציה, המועדונים והמשקיעים חיים בעולמות מקבילים ללא תיאום אסטרטגי. תרבות של פתרונות מהירים, חוסר יציבות מקצועית ושליטה כלכלית לקויה מחניקים יצירתיות מקצועית. בלי תחרות אירופית עקבית וניסיון מול יריבות ברמה אחרת, היכולת של שחקנים להתפתח נפגעת.
המסקנה וההמלצה ברורה: להפחית את הררי התירוצים ולהתחיל לבנות שרשרת ערך מקצועית — השקעה ממוקדת באקדמיות, תוכניות אימון לאומיות, חינוך מאמנים ורגולציה כלכלית שעליה יעמדו מועדונים. אם לא נעשה זאת בעשור הקרוב התפקוד הבינלאומי יישאר מאכזב; אם נפעל ברצינות, התוצאה תבוא לאט אבל היא תבוא.