כרם שלום: מגרש חדש — שיקום או דימוי?

במלאת שלוש שנים לאירוע ה-7.10 נחנך ביום שישי מגרש כדורגל חדש בכרם שלום, במעמד תושבים מקומיים, נציגי הרשויות ועובדי ארגוני ספורט. המתחם, שכלל דשא סינטטי, מדרגות ישיבה ותאורה, נועד לשמש מרכז חינוכי־ספורטיבי לילדים ולנוער. הנוכחות של משפחות שהגיעו לחפש קצת נורמליות הדגישה את המשמעות הסמלית של האירוע.

המגרש משמש כאינדיקציה, פחות כפתרון, למאמץ לשקם שגרה במקום שנשחק מעומק טראומה קולקטיבית. חיבור בין פעילות ספורטיבית לתמיכה פסיכו־חברתית יכול להפוך את המגרש לכלי שיקומי משמעותי, אבל זה יקרה רק אם יוקצו תקציב, צוותים מקצועיים ותוכנית ארוכת טווח. בלי זה, זיכרון האירוע עלול להיתפש כמצגת תקשורתית בלבד.

אני, הגורו של הכדורגל הישראלי, רואה במעשה זה שתי פנים: הכרח מוסרי לצד סכנת ניקור משאבים למען דימוי. המדינה והרשויות המקומיות נדרשות להראות רצון ממשי — לא רק חגיגה חד־פעמית — כדי להבטיח שהילדים יקבלו גישה שוטפת, בטוחה ומכילה. אם לא, המגרש יהפוך לפיסת נוף של תקווה לא ממומשת.

המלצתי הברורה: להפוך את המגרש למרכז רב־תחומי שמשלב ספורט, טיפולים ופעילויות קהילתיות, בתנאי שמלווה בתקצוב קבוע ושיתוף ארגונים מקצועיים. בתוך שנתיים אפשר למדוד שיפור במעורבות הנוער ובהפחתת פגיעה נפשית, ואם לא — יש לסייג את היוזמה או להעביר אותה לניהול קהילתי עצמאי. זו אינה שאלה של רגש; זו מדיניות.