בדממה אחרי הטראומה — אוהדי בית"ר פוקדים מעל 60 קברי הנרצחים

מאות אוהדי בית"ר ירושלים פקדו בשבוע האחרון מעל 60 קברים של אוהדים שנהרגו ונרצחו ב־7 באוקטובר, בביקור שהתנהל ברגש בולט ובין בני משפחה שנכחו בטקסים צנועים. דגלים, נרות ותצלומים הונחו על המצבות, והאירוע נערך למרות מתחים פוליטיים ותחושת אובדן עמוקה בקהילה.

עבור קהילת הכדורגל זו לא רק הבעת אבל פרטית, אלא מסר ציבורי ברור: האוהדים דורשים זיכרון והכרה והופכים את הספורט לזירה של זעקה חברתית. המעשה חושף את כוחו של מועדון כדורגל כגשר בין האסון הציבורי לבין דרישות למיצוי דין ולתמיכה במשפחות. הכדורגל כאן הופך לפעולה של שימור זיכרון — לא רק למשחק בשבת.

אני, הגורו, אומר את מה שרבים חשים: הכאב לא יחלוף, והזיכרון יחזיק אותנו במשך שנים. זה לא הזמן לציטוטים ריקים או לניסיונות לנגוס זיכרון פוליטי; נדרשים מאמצים ממסדיים — מנגנוני סיוע נפשי, הכרה רשמית וטקסים שנתיים מטעם המועדון והליגה. אם המערכת הספורטיבית תנסה להתחמק מאחריות, הזיכרון יעבור לבעלי יוזמות אזרחיות ולא תמיד שקולות.

המלצתי הברורה: בית"ר, איגודי האוהדים והליגה צריכים לעגן מדיניות זיכרון ברורה, לשתף פעולה עם הרשויות ולתעדף סיוע למשפחות הקורבנות. אני צופה גידול בלחץ הציבורי על המוסדות להבטיח מענה מוסרי ולמשוך חזרה כל ניסיון למיסחור הכאב. הפתרון האמיתי הוא להפוך רגש למחויבות ממסדית — לפני שהזמן מסיט את הזיכרון מחובתנו.