ללא בית, בלי זהות: מה קורה לנבחרת ישראל ואיך זה ייגמר

נבחרת ישראל נעה בין אצטדיונים, בין ערים ובין זמנים — אבל לא מוצאת בית. האולמות מלאים מדי פעם, ריקים לעיתים רבות, והעייפות הציבורית מריחה את כל המשחקים כאירועים חסרי חשיבות לאומית.

הבעיה אינה רק לוגיסטית; היא סימפטום של חוסר מדיניות. התאחדות הכדורגל ממקמת את הנבחרת כגוף נודד, בלי חזון לאצטדיון לאומי, בלי תכנית חיבור לאוהדים ובלי מיתוג שמעניק מעמד לביתי המשחק.

התוצאה נראית על הדשא: פגיעה ביתרון הברור, חוסר חיבור בין שחקנים לקהל והפסד של הכנסות מסחריות שיכלו לתמוך בפיתוח. שחקנים מובילים כמו ערן זהבי, מונס דאבור ומנור סולומון מתקשים להרגיש 'בבית' במשחקים חשובים, והדמויות הלאומיות מאבידות את כוח המשיכה שלהן.

אם לא תהיה החלטה אמיצה — בחירת אצטדיון לאומי, מסע שיווקי מושקע ותמחור כרטיסים חכם — הנבחרת תלך ותירד מהאור. ההמלצה שלי ברורה: להפסיק להתנדנד, לבחור בית ולבנות שם זהות; אחרת הנטייה היא להמשיך לאבד קהל ולרדת ברלבנטיות למשך שנים.