כשהגביע על הבמה — ומי שחוגג הוא לא הכדורגל

על הבמה הבינלאומית אינפנטינו הציג את גביע העולם בטקס מתוקתק, ניסיון לברוקרט טיפוסי לייצר רגעי לגיטימציה לפולו של הפדרציה. אך בשעה שהגביע נדלק באורות, דונלד טראמפ חטף את הפוקוס והפך את האירוע לשואו אישי.

זה לא היה רק סיפור של כותרות: הנוכחות הציבורית של דמות פוליטית כה בולטת הסיטה את הדיון מהספורט לעימותים תקשורתיים ופוליטיים. המצלמות והמיקרופונים התעניינו יותר בקריצה ובתגובות מאשר במה שהגביע אמור לייצג — תחרות, מצוינות ומורשת ספורטיבית.

המשמעות למערכת הפוליטית של הכדורגל ברורה ואלימה: כשמנהלי ספורט מוותרים על היוון אירועים לטובת נוכחות פוליטית הם מסכנים את האוטונומיה שלהם. זה מחליש את FIFA ומכניס את הכדורגל ללולאת דיסקורס שלא תשרת את האוהדים. בעיני הגורו, זה סימן שהארגון חייב להחליט מה הוא מגן עליו — תדמית או מהות.

המסקנה וההמלצה פשוטות: הפרדה ברורה בין טקסים ספורטיביים לנאומים פוליטיים, קוד אתי מחייב לאירועים ציבוריים ואכיפה חיצונית של סעיפים שמגנים על הספורט. אם לא תבחרנה צעדים כאלו במהרה, המשחק יתמסמס מאחורי פארנדות תקשורתיות — אני צופה שינוי מנהיגותי או התערבות רגולטורית בתוך שנים ספורות.