משרפות הכסף בליגת האומות: מי שולט בשוק ואיפה ישראל עומדת מול הענקים?

בליגת האומות התמונה ברורה ומלוטשת: פסגת הערך השוקי שייכת לנבחרות שנשענות על שווקים חזקים — אנגליה, צרפת וספרד מובילות את הטבלה הוירטואלית, כשהולנד ופורטוגל מצטרפות כמועמדות רציניות. אלו לא רק שמות על הנייר, אלא סגלים מלאים בכוכבים שמשחקים בפירמידה הטובה של הכדורגל האירופי.

הסיבה פשוטה וקרה: ערך שוקי נוצר שם שבו שחקנים שוקלים במשחקי אלופות ובפרמיירליג, ואיתם גם ההשקעות בתשתיות ובליגי נוער. כשקבוצת ליגה עליונה משקיעה באופן קבוע בשיבוץ ושיווק שחקנים, זה מתרגם לערך נבחרת גבוה ויציב; לולא כך הערך נשחק.

ואיפה ישראל בתוך התמונה? ישראל עדיין נשארת רחוקה מהחלק העליון — סגל עם ערך שוקי נמוך יחסית, תלות גדולה בשחקנים מהליגה המקומית ומיעוט יציב של שחקנים בולטי־עולם. זה לא באשמת הכדורגל הישראלי בלבד, אלא משקף מערכת חובקת־כול שבה חוסר חשיפה בינלאומית ופחות השקעה בחטיבת נוער מטילים צל כבד.

המסקנה של הגורו ברורה: בלי מדיניות יצואית של שחקנים, שיפור בתשתיות ופיתוח ליגה תחרותית — ישראל תישאר בליגה של מי שנלחמים על הישרדות, לא על עליונות. ההמלצה שלי היא פשוטה ודרמטית: להשקיע בנוער, לשפר מסלולי יציאה לשווקים חזקים ולהכין שחקנים לסטנדרט האירופי; אחרת הערך השוקי והיכולת בתחרות ימשיכו להידחק אחורה.