עמוד השדרה הבלתי צפוי: הבאנקרים של רן שמן שקבעו סגנון בנבחרת

בשלושה משחקים רצופים של נבחרת ישראל, שלשה שחקנים שנחשבו עד לא מזמן לבאנקרים הפכו להיות היחידים שפתחו בכל המפגשים. זו לא תקלדה אקראית אלא רצף החלטות של המאמן רן בן שמעון שמציב אותם כעמוד שדרה טקטי. הבחירה עוררה תהיות בתקשורת, אך מאחורי המספרים עומדת כוונה ברורה.

טקטית, ההימור על אותה שלישייה מזכיר רעיון של יציבות צורנית: שחקני קישור וכלים הגנתיים שנושאים חיבור בין קו ההגנה לקו ההתקפה. בן שמעון בונה על קוריאוגרפיה מצומצמת שמפחיתה את רמת הבלגן במצבים קריטיים ומאפשרת עבודה על שפה משותפת. החיסרון ברור — היריבים יכולים לבצע סימולציות להתמודדות מול אותה תבנית.

הבחירה חושפת גם בעיית עומק בסגל: אם שלושת ה'באנקרים' הם גם היחידים שעומדים בעומס זהה, הנבחרת עלולה לשלם בפציעות או בירידת איכות לקראת משחקים קשים יותר. מנגד, יציבות בהרכב מקלה על איסוף נקודות בטווח הקצר ומייצרת מובנות משחק שהשחקנים קוראים. התקשורת והקהל דורשים שמות, אך השיקול המקצועי רחוק מהרעש הציבורי.

כגורו אני אומר: השיטה נכונה רק אם מלווה בניהול עומסים, תרגול חילופים ותוכנית גיבוי. בן שמעון צריך להעשיר את התחרות בתוך הסגל ולא להסתמך על נאמנות בלבד. ההמלצה שלי ברורה — לשמור על השלישייה כבסיס, אבל להכניס רוטציה יזומה בחלק המהותי של המשחקים הבאים כדי לשמור על יעילות לטווח הארוך.