שדה של זיכרון: מאות מלווים את אלדר דיין בדרכו האחרונה באילת

מאות תושבים וחברים מילאו את בית העלמין באילת במהלך הלווייתו של אלדר דיין, טקס שעמד על הצומת שבין אבל אישי לקהילתי. האווירה היתה טעונה, עם זעקות פרידה, דגלים וצפירות שקטות שהדגישו את הנוכחות הציבורית. הקהל כלל משפחה, חברים מעולם הכדורגל ופעילים מקומיים.

אלדר דיין, דמות מוכרת בקהילתו ולעתים גם בזירת הכדורגל המקומית, זכה להוקרה ממושכת בדברי ההספד שנשמעו. חבריו דיברו על מסירות, רוח תחרותית ויחס אנושי כלפי צעירים. הנוכחות הרחבה העידה כי השפעתו חרגה מעבר למגרש.

הטקס חשף לא רק אבל אלא גם שאלת האחריות של מועדונים ומוסדות כלפי שחקנים בעברם ובהווה. כעיתונאי וכאנליסט אני אומר בקול ברור: אין להסתפק בפוסטרים ותזכורות רגעיות — יש צורך במבני תמיכה ארוכי טווח. השאלה אם המערכת תימנע מאובדן נוסף תלויה ברצון להכיר בכשלונות ולפעול לשינוי.

ההמלצה ברורה: להקים קרן תמיכה לשחקנים מקומיים, ליזום תוכניות בריאות נפשית ולחייב נהלים אחידים במועדונים. אם לא נעשה זאת עכשיו, נדע שוב לבכות מחר על אותו שמם. הגורו דורש פעולה — לא עוד דיבור, אלא תוכנית מסודרת וקבועה.