בושה של שלוש שנים — מי אחראי שהכדור הבינלאומי לא חוזר לישראל?

שלוש שנים בלי כדורגל בינלאומי בישראל — לא עוד סטטיסטיקה, אלא כישלון מדיניות. המגרשים ריקים מאירועים שהיו מביאים קהל, תשומת לב וכסף למדינה ולמועדונים. זה לא רק עניין של לוח משחקים; זו פגיעה בדימוי ובהתפתחות המקצועית.

סיבות העיכוב ברורות: בעיות אבטחה מתמשכות, משבר דיפלומטי מול גופי הכדורגל הבינלאומיים, וחוסר תיאום מוחלט בין משרדי הממשלה, המערכת הביטחונית וההתאחדות. במקום תכנית אסטרטגית קיבלנו תגובות נקודתיות והסברים משפטיים במקום פתרונות שורשיים. המועדונים משלמים את המחיר כשהחלומות האירופיים נדחים שוב ושוב.

ההשלכות מעמיקות: אובדן נקודות דירוג באופ"א, פגיעה בהכנסות משידורים וכרטיסים, ופגיעה במיתוג של שחקנים צעירים שמתקשים להיבחן מול סקאוטים זרים. הירידה ברמת האירוח מורידה את איכות התחרות המקומית ומגבילה שיתופי פעולה מקצועיים. זה מצב שמשחית הזדמנויות ומחליש את השרשרת הכדורגלית כולה.

הגורו קורא לתכנית פעולה מיידית: חבילת אבטחה מתואמת, מו"מ דיפלומטי שיטתי עם אופ"א ופיפ"א, ותמיכה כספית ממוקדת למועדונים מארחים. בתוך שישה חודשים צריך להציג מפת דרכים ציבורית וברורה — אחרת ישראל תישאר מחוץ למפה הבינלאומית למשחקים, ותאבד דור של שחקנים. ההזדמנות לחזור הביתה פתוחה, אבל רק למי שפועל עכשיו.