הגורו: כשהכדורגל גובה מחיר — 'הייתי מעדיף למות מלאבד רגל'

המשפט הזה, שנאמר בלב נשבר ובקול חזק, מסכם יותר מסך הפציעה; זהו קינה על אובדן זהות שאותה יצר הכדורגל. היום, אחרי כריתת גפה ושנים של שיקום, הכאב לא נעלם ומלווה כל ניסיון לחזור למציאות. הסיפור שלו חורג ממגרש האימון — הוא מבחן מוסרי לכל מערכת הספורט בישראל.

עוד לפני הסיום המקצועי הוא היה סמל של התמדה; אירוע רפואי חמור קטע קריירה ומתווה חיים חדשים מולו. שעות של טיפולים, ציוד אורטופדי ותהליכי שיקום מהווים משבצות ביומן היומי שלו. לצד המאבק הפיזי נחשפת השאלה על פרנסה, זכויות והכרה מקצועית שלא הובטחו מראש.

כאן נכנס התפקיד של הגורו: הכדורגל לא רק מעצב כישרונות, הוא יוצר מציאות חברתית שמחליטה מי נשאר מאחור. המערכת — מועדונים, איגוד ושירותי בריאות — נדרשת לקבל אחריות על סיכונים מקצועיים שאינם מטופלים כהלכה. אי-הטיפול הוא כישלון מוסדי שמחייב שינוי מדיניות דחוף.

המלצתי ברורה וחדה: להקים מס פוליסות ושיקום עבור ספורטאים מקצוענים, לחייב מועדונים בביטוחים נרחבים ולפתח מסלולי תעסוקה והכשרה מחליפים. יש להשקיע בתמיכה נפשית ארוכת טווח ולוודא פיצוי הולם למי שאיבד את הפרנסה על הדשא. אם לא נעשה זאת עכשיו — נמשיך לראות סיפורים כואבים ולשלם אותם בחיי אדם.