כדורגל טהור מול לחצים: המונדיאל בין איראן לעיראק ובחסרונה של ישראל

המונדיאל שמתקדם עלינו מציע תמונת מצב פרדוקסלית: בתוך המגרש יש אפשרות לראות כדורגל נטו — מפגשים אינטנסיביים, תחרויות טקטיות ושחקנים שמוכיחים את עצמם ברגעים הגדולים. מחוץ לקווים, עם זאת, נשארים צללים פוליטיים שהופכים כל ניצחון או הפסד למסמך דיפלומטי.

העימותים בין נבחרות כמו איראן ועיראק מחזירים את המשחק למהותו הספורטיבית, אך התשתית של טירטריה, בטחון ושידורים בינלאומיים יוצרת מסכת של מגבלות. הכדורגל עצמו עדיין מציג איכות ודרמה, אך ההחלטות שאינן ספורטיביות — מיקום משחקים, גישה למדיה וזמני שידור — משנות את קנה המידה.

היעדרות נבחרת ישראל מהדיון מקטינה זוויות אחת ומרחיבה אחרות: מבחינה מקצועית הטורניר יכול להיות נקי ממאבקים מסוימים, אבל מבחינה תקשורתית ופוליטית יש בו חורים שימלאו במהירות. אני אומר זאת בשפה ברורה: כדורגל טהור אפשרי, אך הפוליטיקה מחניקה את הטוהר הזה ומכתיבה מציאות שאף אוהד לא באמת רוצה לקבל.

המסקנה שלי כגורו ברורה ומעשית: פיפ"א והרשויות המקומיות חייבות להעמיד כללים ברורים להפרדה בין פוליטיקה לספורט, להבטיח בטחון ללא פגיעה בחופש התנועה של שחקנים וצוותים, ולתמרץ שידור פתוח והוגן. אם לא יפעלו עכשיו, המונדיאל יישאר חגיגה של כדורגל על הנייר בלבד — ובפועל יישאב שוב לתוך מערבולות פוליטיות.