התוכנית הגדולה — האם הכדורגל הישראלי באמת משתדרג או מקבל תחזוקה קוסמטית?

ההתאחדות לכדורגל חשפה היום חבילת מדיניות ופיתוח לעונה הקרובה, שמכסה תקציבים לאקדמיות, הכשרת מאמנים, שדרוג תשתיות ושקיפות דוחית. ההצהרה נראית כרצף החלטות חכמות על הנייר, אך מפרט היישום נשאר דל יחסית.

בין הסעיפים המרכזיים: קריטריונים מחמירים לאישור מחלקות נוער, קרנות השקעה לתשתיות במגרשים וכיתות אימון, וקורסים מקצועיים למשקלים מובילים כמו מאמני נוער ושיפוט. יש הבטחה לקשר מובנה בין ליגות הנוער לליגת העל ולמנגנוני מדידה של ביצועים, כולל נתוני פיתוח שחקנים.

הגורו רואה כאן שתי עובדות פשוטות: ראשית — מי שמרוויחים מיד הם המועדונים הגדולים והאקדמיות הממוסדות (מכבי תל אביב, מכבי חיפה, הפועל באר שבע) שיכולים לעמוד בתנאי הסף; ושנית — הפער הפריפריאלי בשטח עלול להישאר. ההצעה לשקיפות תקציבית חשובה, אבל ללא מנגנון אכיפה תקציבי ושליטה פוליטית פנימית, ההשקעות יישארו תלויות בחלוקות שיפוטיות ובלוחות זמנים פוליטיים.

תחזיתי כגורו: אם ההתאחדות תחייב KPI ברורים, תקציב קבוע לתשתיות לפריפריה ומנגנון פיקוח בלתי תלוי — נזכה לשיפור משמעותי בתוך 2–3 שנים; אחרת, נקבל מיתוג טוב לתקשורת ומעט שינויים מהותיים בשטח. המלצתי המעשית — להכניס קריטריוני אכיפה כספית ושקיפות מלאה כצעד ראשון, ולהתחיל פיילוט פריפרי מידי.