הגורו: הכדורגל הישראלי כרוטש — בנייה מחדש או שקיעה

הכדורגל הישראלי לא חולה במקרה — הוא חולה ממערכת. חלשים פיזית, מנטאלית וטכנית; זה לא תג מחיר אלא תוצר של החלטות. התוצאות באירופה ובנבחרת משקפות זאת באופן בלתי ניתן להכחשה.

השורש טמון בפיתוח נוער, בהכשרות מאמנים ובמדיניות כלכלית שמעדיפה הישגים מיידיים על פני השקעה ארוכת טווח. קבוצות כמו מכבי תל אביב והפועל באר שבע משמשות דוגמה: יש הצלחות רגעיות, אבל אין זרימה שיטתית של שחקנים איכותיים מהנוער לסגל הבוגר. חוסר בסקאוטינג מתקדם ובהכנה פיזית ממוקדת מנהל את הבעיה.

התוצאה: כישלונות מוקדמים במוקדמות ליגת האלופות וליגה האירופית, ושחקנים מובילים כמו ערן זהבי ומונס דאבור בוחרים להגביל את הזמן בארץ. המאמנים מחליפים זה את זה בקצב מהיר, ורוב המועדונים חיים על תקציבים לא יציבים. איכות המשחק יורדת והקהל נותר ספקן.

הפתרון צריך להיות מפורט ונוקשה: השקעה בתשתיות, תוכניות דו‑שלביות לפיתוח נוער, הכשרות מאמנים על בסיס מדעי הספורט, ומדיניות שוק שמגבילה זרם זר וקידום שחקנים מקומיים. אם לא תתרחש בנייה מחודשת בעומק — בתוך חמש שנים נמשיך לשלם את המחיר; אם כן, בתוך שלוש עד חמש שנים נוכל לצפות לשיפור מדיד בביצועים ובהישגים האירופיים.