המגרש שלא שוכח: ביום הולדתו הוקדש מגרש לזכרו של גילעד רוזנבליט

ביום שבו היה חוגג שנה נוספת לחייו, נחנך מגרש כדורגל שנושא את שמו של גילעד רוזנבליט ז"ל. בטקס הקטן שנערך הונחו זכרונות, דיברו בני משפחה וחברים, וילדי השכונה גלגלו את הכדור הראשון על הדשא החדש. האירוע שילב בין סנטימנט ציבורי לאמירה ברורה של הקהילה המקומית.

רוזנבליט, שמו חקוק בזיכרון המקומי כאוהב המשחק ותורם לחינוך הספורטיבי של הנוער, מהווה סמל לצורך לטפח כישרונות בשכונות. המגרש איננו רק אנדרטה — הוא כלי מעשי להשפעה חינוכית וספורטיבית. ההחלטה להנציחו במרחב הציבורי משלבת הערכה אישית עם מדיניות מקומית.

המשמעות רחבה יותר ולא רגשית בלבד: השקעה בתשתיות שכונתיות היא מדד ליכולות הרשות לטפל בנוער ולמנוע נזקים חברתיים. כאשר זיכרון נהפך לתשתית פעילה הוא דורש תקציב, תכנית תחזוקה והגדרה ברורה של שימושים. אם לא יוודאו קיום התחזוקה והפעילות, ההנצחה תאבד מאיכויותיה ותהפוך לשם על לוח.

כגורו של המגרש והמשחק אני אומר: לא די ברגע של זיכרון — צריך להבטיח עתיד. אני ממליץ על אירוע שנתי לזכרו, תכנית אימון נוער מממנת ותנאי תחזוקה לטווח ארוך שמופקדים בידי גוף מקצועי. כך ההנצחה תהפוך לעוצמה חינוכית אמיתית, לא רק לשורה בכתבה.