הגורו: מצרים על סף קריסה — המאמן תחת אש או הקורבן של הכאוס?

הביקורת הבינלאומית על מאמן נבחרת מצרים החלה כותרות: כעס תקשורתי, אנליזות קורעות וחיזוי פדיון מהיר מצד אוהדים ועמיתים. הטונים קשים — משפטים כמו "כאוס" ו"איבד עשתונות" אינם רק רגש, הם תגובת שרשרת שמאיימת על סמכות המאמן בתוך ומהחוץ.

ברמה המקצועית הבעיה נראית כפולה: חוסר בהגדרה טקטית ברורה ועצלות בשינויים במשחקים קריטיים. כששחקנים מתבלבלים על המגרש והחלופות אינן נותנות פתרון, האשמה עולה ישירות אל מי שבנה את מערך המשחק.

אבל האמת המורכבת היא שלא הכל תלוי ברופא שבקווים: הנהלה לא יציבה, תכנון ארוך טווח לקוי ולחץ תקשורתי מפריעים לכל תיקון מקצועי. מערכות התמיכה סביב המאמן שוחקות אותו, ולכן גם פיטורין מהיר עשוי להיות רק פלסטר על פצע עמוק יותר.

המסקנה שלי ברורה: אי אפשר להמשיך בקיפאון. אם ההנהלה רוצה הצלה אמיתית — יש לה להכריע: פיטורין מסודר עם תכנית החייאה מקצועית, או גב חזק למאמן לצד שינויים מיידיים בתשתיות. אני ממליץ על החלפה מסודרת בתנאים ברורים, כי עוד החמצה תקפיץ את המסלול עוד שנים.