הכדורגל הוא מראה: למה אירלנד מתעבת את ישראל — והטקטיקה שמנצחת במחוץ למגרש

הכותרת הזאת אינה מפתיעה מי שעוקב אחרי התקשורת והקהל האירי: עדות לשנאה כלפי ישראל צצה במגרשים, בהפגנות ובקמפיינים ברשת. אבל אי־אפשר לעצום עיניים ולהגיד שהכדורגל הוא המקור — הוא במה נוחה ולא הסיבה. מי שמחפש הסבר צריך להסתכל על ההיסטוריה, הפוליטיקה והאג'נדות הפועלות מאחורי הקלעים.

הגורמים עמוקים ורחבים: הזדהות היסטורית של החברה האירית עם עמים מוחלשים, טראומת כיבוש ומחאה נגד מדיניות חוץ שמזכירה לאירים את העבר הקולוניאלי. תנועות אזרחיות אקטיביסטיות, אוניברסיטאות שמאל ותנועות BDS מצאו בקרקע האירית פורייה להטמעת עמדה ביקורתית כלפי ישראל. פוליטיקה פנימית משולבת בזהות לאומית מקפיצה כל מחאה מקומית לממד לאומי.

הכדורגל משמש כרקיע לפוליטיקה: אוהדים מבטאים סולידריות, מועדונים מקיימים מצעדים, ומטרת ההפגנה לעתים היא לא לעצור משחק אלא להוציא כותרת. לעתים גם שיקולים דיפלומטיים שגויים מצד ישראל מעצימים את הכעס ומייצרים סטיגמה שקשה לשבור רק בהופעה טובה במגרש. המוסר שלי ברור: זה לא ששחקנים הם השגרירים, אבל הם כלי בתוך מלחמה תדמיתית שאינה פוסחת על ספורט.

המסקנה וההמלצה של הגורו ברורים: יש להפסיק לחשוב שאם נתמקד רק ב־90 דקות הכול יחלוף. איפוס יחסי ציבור מתוחכם, דיאלוג תרבותי עם הקהילה האזרחית האירית, והימנעות מסימבולים פרובוקטיביים במגרשים — אלה צעדים מעשיים. אם ישראל לא תשקיע בדיפלומטיה ציבורית ותבין שהכדורגל הוא מראה שמיישרת ציבור, המתח יחזור בכל מפגש; אחרת — צפויות החרפות והחרמות נוספים.