הכישלון לא ברשימה: הכדורגל הישראלי בסכנת זהות — ולא זו של הארנקים

הכדורגל הישראלי נמצא במשבר זהות שאינו מסביר רק בתחתית הדוח הכספי. התוצאות של הנבחרת והמועדונים בשנים האחרונות חושפות כישלון שורשי: חוסר שיטה, חוסר המשכיות והשקעה לא נכונה באדם ובידע.

הבעיה מתחילה בבסיס — מחלקות הנוער והכשרת המאמן שנותרו מפוזרות וחסרות סטנדרט אחיד. אין מסלול ברור לשחקן צעיר והיא מפסידה את התחרות על טאלנטים מול מדינות קטנות יותר מאיתנו באירופה. גם הסקאוטינג והמעבר לאקדמיות מקצועיות מושפעים מתחזוקת נמוכה של תשתיות וניהול רע.

תרבות הניהול במועדונים ושיטת התמריץ של הבעלים יוצרים קצוצים של קצרנות: הדחף לזכייה מיידית מחניק תהליכי פיתוח ארוכי טווח. הפדרציה והליגה לא יצרו כללים חזקי־אכיפה לעידוד השתייכות מקומית ולהגבלת תלות בזרים לא מחנכים. בסופו של דבר, הבעיות טמונות בראש — בגישה לפרויקטים מקצועיים, לא רק בכיס.

הפתרון דרוש מהפך מתודי ולא רק רפורמה תקציבית: סטנדרט לאומי לאפיקי נוער, הכשרות מאמנים מחמירות, רגולציית שכר ושקיפות שתקשה על התערבות פוליטית, ותוכנית לאומית לסקאוטינג ולמעבר מקצועי מועדון–נבחרת. אם לא נפעל במהירות ובנחישות — הכדורגל יישאר במקום במשך עשור; אם נפעל נכון, אפשר לראות שינוי לטובה בתוך חמש עד עשר שנים.