כשהלעג מהחצר הפך לשריון: בירם כיאל מספר — ומנצח

בירם כיאל שבר את השקט בראיון לספורט1 כששחזר זכרונות ילדות שבהם ילדים מהשכונה הציקו לו ושאלו בפאדיחות: "מי אתה חושב שאתה?" המלים האלה, אמר כיאל, לא פגעו אותו — הן הדביקו לו תווית שהפכה למכשיר עבודה. זה סיפור אישי, אבל גם מראה על מסלול נפוץ בכדורגל הישראלי.

מה שעומד מאחורי השריון הוא תהליך מנטלי של בניית זהות מקצועית. הלעג וההתנגדות יצרו אצל כיאל צורך להוכיח, לא רק לעצמו אלא גם לשדה — להפוך את הספק לציפייה. כמנתח, אני רואה בזה סימפטום: שחקנים שמקבלים טיפול פסיכולוגי נכון ממוקדים יותר בתחושת שליחות ובלטו כמנהיגים.

הקריירה של כיאל, מקבוצות בתוך הארץ ועד תקופות בחו"ל, מראה שלא תמיד הכישרון מספיק; צריך גם עמידות בפני יחס שלילי. המגרש הוא המקום שבו התשובה לעקיצה מגיעה באמצעות תוצרת מקצועית: גולים, כדרורים ועומס בעבודה הגנתית. המועדונים שמכילים שחקנים כאלה נהנים מהשילוב בין ניסיון טכני לרזיליינس מנטלי.

ההמלצה שלי למועדונים ולצעירים ברורה: אל תמעיטו בכוח הלעג ובהשפעתו — הפכו אותו לכלי אימון מנטלי. כיאל יכול לעבוד היום כמנטור או כגשר בין הדור הצעיר לקבוצה, והמועדונים חייבים להשקיע בפיתוח המנהיגות הזו. זוהי לא רק סיפור על הילדות — זו תזכורת שממי שמצחיק אותך היום יכול להכתיב את המשחק מחר.